ימים נוראים

סליחות חודש אלול

מא’ דראש חודש אלול התחילו בני הקהילה ההררית באמירת הסליחות. הגברים השכימו כולם לבית הכנסת ומקצת הנשים המבוגרות נראות גם הן בתפילה.

הטעם המובא לסליחות בין יהודי ההרים, כמו גם אצל שאר קהילות ישראל הנוהגים כמנהג עדות המזרח, שמסורת בידם שעלה משה רבנו להביא לוחות שנִיים בראש חודש אלול, לאחר ששבר לוחות ראשונים בראותו את מעשה העגל. ה’ נתרצה לישראל בעבורו וירד משה רבנו שנית ביום הכיפורים עם הלוחות החדשים. כל אותם ארבעים יום שהיה משה במרומים ביקש רחמים על עמו, עד שאמר לו ה’ “סלחתי כדברך”. יום הכיפורים נקבע עד עולם למחילה ולסליחה מעוון.

האווירה בימי הסליחות הייתה של יראת חטא וחזרה בתשובה על חטאים וזדונות. הציבור נזהר ביתר שאת במצוות ש”בין אדם לחברו” והרבה בבקשת סליחה ומחילה איש מרעהו, שהרי על עבירות אלו “אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו”.

בני הקהילה בטבעם חמי מזג הם, ורב הקהילה היה משדלם שלא ליטור לאדם שהכעיסם, אלא למחול מיד, שאם הוא אינו מוחל לחברו, איך רוצה שה’ יסלח על עוונותיו? ועוד ש”המעביר על מידותיו מעבירין על כל פשעיו”.

במקצת קהילות קווקז נהגו לתקוע בשופר בימים אלה כדי לעורר לתשובה, כמו שנאמר: “היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?"