סוכות
“סוּכּוּ”, “עַרוֹבוֹ”
לקראת חג הסוכות שנחוג בי”ד בתשרי. הקימה כמעט כל משפחה הררית "צ’וֹר-דּוֹג’" – סוכה מהודרת מארבע דפנות. את היתדות היו תוקעים באדמה, ובין יתד ליתד מתחו יריעות בד וסדינים צבעוניים או לוחות עץ דקים. על גג הסוכה הניחו ענפים מרובי עלים לסכך.
המוסלמים, המודעים לחגי היהודים ולצרכיהם השונים, הכינו בשווקים ענפים לחים שנקטפו מאילנות ועצי דרכים. ככל שקרב מועד החג הלך מחיר הסכך והאמיר. החרוצים העדיפו לטרוח בעצמם בבניית הסוכה, והביאו סכך מאילנות
הבתים ומהחורשות הרבות הפזורות באזור.
רצפת הסוכה כוסתה אף היא בשטיחים צבעוניים יפים למראה. ניתן היה לחשוב שזהו פנים הבית ולא סוכה העומדת בחצר.
קישוטי הסוכה היו באחריות בנות המשפחה. אלו פיארו אותה במיני פירות שנתלו בסכך: רימונים, ענפי תמרים ופירות שונים שבצבצו בינות לענפי הסכך.
גודלה של הסוכה הותאם לכמות המשתתפים הסועדים בה בימי החג. בחצרו של ראש המשפחה, אצלו התארחו בדרך כלל כולם, נבנתה סוכה גדולה שתכיל ברווח את הבאים.
בבית הכנסת נבנתה סוכת חסד גדולה, לכל אותם שהבנייה הייתה כבדה עליהם. שולחנות ארוכים עמדו הכן מוכנים לקלוט את הבאים בצל הסוכה.
השינה בסוכה לא הייתה נפוצה בקרב בני הקהילה ההררית, מלבד הרב ומספר מועט של אנשים שלנו כל ימי החג בסוכה. אלה גם השתדלו בכל מאודם שלא להכניס דבר לפיהם מחוץ לסוכה ושהו בה כמה שיותר.
את ארבעת המינים היו מביאים מחוץ להרי קווקז מאחר שאלה לא היו בנמצא באזור. אתרוג ולולב הובאו מפרס או מארץ ישראל על ידי שלוחי דרבנן, אך בשל מחירם הגבוה מאוד, נקנו רק שני סטים כאלו מכספי הציבור והונחו בבית הכנסת לשימוש המתפללים. כאשר הגיע זמן נטילתם, עמדו כולם בשורה וחיכו לתורם. כשזה הגיע, הרים כל מתפלל
את המינים בחרדת קודש, בירך ונשק להם (נענוע הלולב לא נעשה ברוב המקומות מחסרון ידיעה).
יהודה טשארני ה"נוסע” מביא בספרו שכאשר ביקר בקווקז נדהם למראה האתרוג שהיה שחור ממש, לדבריו (ואולי גם פסול) מרוב נישוקים ומישושים של המתפללים.
בזמנים מאוחרים יותר עלה בידי המבקרים בקווקז
להביא כמות רבה של מינים לשימוש אישי לכל
מתפלל, אך אלה נותרו ללא קונה מאחר והורגלו לסט משותף שהונח בבית הכנסת. עד כדי כך תפס ההרגל מקום במנהג ארבעת המינים…
הנשים לא נהגו בנטילת ארבעת המינים, כמו בחלק מקהילות אחרות, ופעמים אף לא ידעו מקיומם.
לסעודות החג הוכנו המאכלים המסורתיים שכללו: דג “בּוּגְ’לַמָא”, “אוֹש יֵפְּרַגִ’י”, “חוֹיָא גּוּשְט”, וירקות
טריים ועליים שהונחו על השולחן. מקומו של הלחם בסעודת החג לא נעדר והוכן בכמות רבה. אף השכנים נהנו ממנו…
בליל “הושענא רבא”
“הוֹשִיעוֹנוּ” – שביעי של סוכות וגמר החיתום בדין. בני הקווקז היו מרבים בנרות דולקים ולומדים כל הלילה בבית הכנסת. המתפללים השתדלו לסיים את ספר התהלים ואמרו “משנה תורה”. לאחר סליחות ותפילת שחרית היו חובטים בערבות.
העלים שנותרו מענפי הערבה נודעו בקהילות ישראל כסגולה לשמירה, ואכן אלה נשמרו והוחזקו במקומות שונים. הנשים תפרו כיס קטן בבגדים שנשאו בתמידות כמו שכמיה או שאל, והכניסו עלים לתוכו. גם לילדים תפרו את העלים בבגדים. עלי ערבות חבוטות הונחו גם מתחת לכלי המיטה כמזרנים וכריות, ובכל מקום שחשבו כי יש בהם צורך.
“שמיני עצרת”
חג "שמיני עצרת" מסמל את סיום חג הסוכות (אם כי מהווה "רגל בפני עצמו", דהיינו – חג נפרד). ביום טוב שני של גלויות נהגו לציין את שמחת תורה על סיום הקריאה בפרשיות התורה בכל שבת ואת ההתחלה המחודשת מבראשית.
כל ספרי התורה שבהיכל נמכרים לכל המרבה במחיר, וכך גם העליות, ההקפות, "חתני תורה", "בראשית" ו"מעונה". כל התרומות שנידב הקהל הופנו למשכורתו של הרב ולפעילות השוטפת של בית הכנסת בכל ימות השנה.
בהקפות – שבעה במספר, עומד כל הקהל על רגליו וממתין עד שייקח הקונה את הספר. מקבלים עול מלכות שמים ופותחים בהקפה סביב ההיכל כשכל הקהל צועד אחר ספר התורה. הנשים עומדות בפתח בית הכנסת ומחכות שספר התורה יעבור קרוב אליהן. בידיהן מטפחות משי רכות ויפות אותן הן כורכות על צוואר הספר. הנשים נושקות בחרדת קודש ומבקשות ברכה מה’ בזכות ספר התורה והשמחה שעושים לכבודו.
בין הקפה להקפה רוקדים ושרים משירי שמחת תורה. מיני מתיקה ניתנים לילדים לשמחם ולתת בפיהם טעם מתוק לרגל ההתחלה החדשה לספר בראשית. מנהג נוסף שנפוץ בקרב בני הקהילה בגולה: עלו על גגות הבתים ושפכו משם דליי מים לארץ לסימן ברכה, שפע, שמחה וסילוק האויבים. מקור המנהג לא ידוע, מלבד הקשר למים הרבים שנשאבו בשמחת בית השואבה בבית המקדש.
בסיום החג פירקו את הסוכה בברכת “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”.