פורים
“הוֹמוּנִי”
בי”ד באדר בכל קהילות ישראל אשר ישבו בערי הפרזות, היו קוראים ממגילה כשרה הכתובה על קלף. בעיר דֶּרְבֶּנְט אשר בדאגסטאן, היו קוראים את המגילה גם בט”ו באדר כדין ערים מוקפות חומה מימי יהושע בן נון. בעניין הברכה נחלקו רבני הקהילה עוד בזמנים הקדומים האם חומת העיר מוקפת מימות יהושע אם לאו, שכן ישנה דעה כי החומה נבנתה במהלך המאות חמישית-שישית. לבסוף פסקו לקרוא שם את המגילה בברכה בי”ד, ואילו בט”ו לא יברכו מפני הספק.
הנשים היו מתאספות באחד הבתים לקריאה מיוחדת עבור מי שלא נכחה בבית הכנסת.
לאחר קריאת המגילה ברוב עם בבתי הכנסת, התפזרו
לביתם בני הקהילה בשמחה גדולה, שכן חג זה נוגע במיוחד להם. מסורת שעברה בין היהודים סיפרה על אבות אבותיהם, צאצאי עשרת השבטים, שסבלו לבדם מגזרות המן האגגי וכעת חוגגים את מפלתו.
(יש לציין כי אחשוורוש אשר מלך מהודו ועד כוש – על כל העולם הישן, הטיל גזרותיו באופן שווה על כל יושבי הארץ היהודים ולא רק על קבוצה מסוימת. מה שכן, השייכות לחג בקרב בני הקהילה עשויה לנבוע מקרבתם הפיזית למקום מושבו של אחשוורוש שמלך בפרס הסמוכה להרי הקווקז. מה עוד שקבלה בידיהם שבאו לקווקז דרך פרס והתיישבו בה מעט, עד שהכביד אחשוורוש מס עליהם ולא יכלו לעמוד בכך ונפוצו לעבר הקווקז).
מצוות מחיית עמלק שקוימה בהידור יוצא דופן על ידי נשים, גברים וילדים מסבירה גם היא את הרגשת השייכות לחג הפורים. מנהגים שונים מאחדים את מצוות מחיית עמלק בקרב יוצאי קווקז:
המנהג הראשון שנכתב בציוריות בכמה מקומות, מספר על שׁוּמְשׁוּם (שמשון) שחוזר מקריאת המגילה בבית הכנסת. שׁוּמְשׁוּם מגיע לביתו, פותח את הדלת בקול גדול וברכת “פורים שמח” נשמעת מפיו. הוא מתקדם אל הסלון כאילו להתחמם מהאח הבוערת, ו"פתאום" הוא רואה על הרצפה בול עץ שחור מפחם ומרוח בזפת מלוכלכת.
“מי הוא זה השד האיום הזה?” צועק שׁוּמְשׁוּם בקול לא לו.
“זה המן ראש צוררנו”, עונה לו אשתו כשידיה על מותניה בחמת זעם.
“מהרי והשליכי אותו אל האש”, קורא שׁוּמְשׁוּם, ובטרם יהיה סיפק בידה להרימו, חֵמה אוחזת בו והוא מתחיל להכות את בול העץ בחוזקה כשבניו מצטרפים אליו בקריאות רמות. (בתוך הצעקות ניתן לשמוע שמות שונאים ואויבי ישראל אשר ראש המשפחה מאחל את סופם כמו בול העץ החבול…)
כאשר מבחינה האישה כי "כעסו" של בעלה שכך מעט, מנצלת היא את ההפוגה, חוטפת את שברי בול העץ תחת רגליהם וזורקת לאש המרקדת באח, בבחינת: “כן יאבדו כל אויביך ה’”…
מעשה נוסף של מחיית עמלק נעשה דווקא על ידי הקטנים שבחבורה. אלה הכינו מבעוד מועד בולי עץ קטנים אשר תוארם מגולף כדמות "המן". ביום הפורים היו מכים הילדים כל אחד ב"המנו" באבן או בפטיש, עד שלא ניכרה בו צורת פנים. לאחר מכן מתהדרים בין חבריהם "המנו" של מי רצוץ יותר.
כך הידרו יהודי ההרים במצוות “מחה תמחה את זכר עמלק”. בחג הפורים בו עלתה קרן היהודים על אויביהם, ייחלו גם בני הקהילה ההררית להתחזק על האויבים הקמים עליהם ולהפוך עצתם הרעה לטובה.
בבוקר יום הפורים הלכו לשמוע מגילה בשנית. בחזרתם פצחו בשירים ובמחולות בדרכם לבתיהם למצוות היום: "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים".
עקרות הבית החרוצות היו מתקינות מאכלים רבים ומשובחים, אותם הכניסו למשלוחי המנות שחולקו בין השכנים.
"עַדִיסוֹ" – קמח שטוגן בשמן במחבת לבלילה אחידה וחלקה. כאשר הבצק מוכן ומתקרר יוצקים עליו סירופ סוכר או דבש עם מעט כורכום לצבע צהבהב. לאחר שהסירופ התקשה , חותכים את הבצק לחתיכות.
"לוֹבוֹש"– פיתה דקה מאוד מחמאה ומקמח, שנאפתה על מחבת או בטאבון. את ה"לוֹבוֹש" אכלו בפני עצמו או הניחו חתיכות "עַדִיסוֹ" בפנים, גלגלו ואכלו יחד.
את "חַלִיבוֹ" הכינו בעיקר יהודי נאלצ’יק. היו אלה אגוזים או גרעינים מעורבים בדבש ומשוטחים במחבת משומנת. התערובת קוררה לשם מיצוק או נאפתה מספר דקות בתנור. לאחר ההכנה חתכו למשולשים והכניסו למשלוחים.
על מגשים נאים סודרו מיני מתיקה, פירות טריים, בקבוקי יין, לחם מתוק, אגוזים ופירות יבשים יחד עם המאפים המיוחדים לפורים. אלה היו כלולים בתוך משלוחי המנות שחולקו לקרובים. המגש עצמו נעטף במטפחת משי יפה שניתנה גם היא במתנה.
כלה בתקופת אירוסיה שלחה לחמותה מגדנות מעשה ידיה. החמות, לעומת זאת, לא הסתפקה במתוקים, וניצלה את ההזדמנות לשלוח תשורות יפות ויקרות, כמו תכשיטים ומטפחות נאות לכלה המיועדת.
יום הפורים עבר בשמחה של מצווה גם על בני העניים. אלה נהנו ממשלוחי מנות מלאים בכל טוב. האוכל לסעודה היה מוכן גם הוא ברוב המקרים על המגש.
לסעודה עצמה צלו דגים והכינו "שִׁישְׁלִיק"- בשר כבש ובקר. השולחן הארוך נערך לסועדים רבים ככל האפשר, לקיים מתנות לאביונים באוכל ממש. על השולחן הונחו – כמו בכל סעודה משפחתית – לחם קווקזי חם מהתנור, וכן חמוצים וכבושים מעשה ידי עקרת הבית. אורז קווקזי לבן נערם בצלחות עמוקות והונח במנות מרכזיות על השולחן.
ירקות גינה שלמים וכן ירקות עליים רבים שנקטפו מהגינה, נשטפו והושמו על השולחן. למתבונן מהצד נראה היה כי השולחן מלבלב כגינה פורחת וצבעונית.
לאחר שנטלו ידיהם התיישבו לסעוד כאשר הנשים משמשות את הגברים בכל צרכיהם: מילוי הצלחות באורז חם, הוספת ירקות, כבושים או לחם לאחר שאזלו. הנשים עמדו הכן, מפקחות על הנעשה ממקומן ליד דלת המטבח. כאשר כילו הגברים לאכול, שתו כהוגן ובירכו ברכת המזון. או אז נאספו הצלחות מהשולחן ובמקומן באו צלחות נקיות. הצלחות המרכזיות מולאו מחדש באוכל חם, והנשים היגעות ישבו לאכול…
יוסף שלום
יוסף שלום היה משורר מקהילת סלוניקי. אשר פיוט זה שכתב, היה נפוץ בקהילות ישראל במערב אפריקה, המזרח התיכון, אסיה ואף בקווקז.
הרבה לא ידוע על פועלו, מלבד שיר זה שהושר מידי פורים אחר קריאת המגילה בבית הכנסת עם קהל המתפללים.
כל בית פותח באות משמו של המחבר: “יוסף שלום”. בתוך השיר מיטיב המשורר לתאר את הניסים שאירעו במהלך סיפור המגילה בתמצות וחריזה. הפזמון – ”פורים פורים לנו, ברוך אשר בחר בנו” – נאמר על ידי הקהל לאחר כל בית.
פזמון לפורים
החזן והקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: יִתְרוֹמֵם שֵׁם אֱלֹקֵינוּ,
הַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ:
מֵעֲמָלֵק רֹאשׁ צָרֵינוּ,
כִּי בִּרְפִידִים נִלְחַם בָּנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתֵנוּ,
גּוֹלִים בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵנוּ:
לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹקֵינוּ,
לְהָפֵר בְּרִיתוֹ אִתָּנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: סֵתֶר הָיְתָה לְרֹאשׁ,
אֵ-ל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ:
בִּימֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,
ה’ הוּא מִשְׂגָּב לָנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: פַּתְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן,
לְהַכְרִית אֶת עַם לֹא אַלְמוֹן:
בַּעֲצַת הַצּוֹרֵר הָמָן,
אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: שָׁלַח רָצִים דְּחוּפִים,
אֶל שֶׁבַע מֵאָה וְעֶשְׂרִים:
לְהַשְׁמִיד כָּל הַיְּהוּדִים,
לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: לָבַשׁ נָקָם וְלִי חָסָה,
עַל יַד יְמִינִי וַהֲדַסָּה:
זֶמֶר חָדָשׁ אֵלָיו אֶשָּׂא,
עַד הֵנָּה ה’ עֲזָרָנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: וַיּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה,
מִיָּגוֹן וַאֲנָחָה:
לַיְּהוּדִים הָיְתָה שִׂמְחָה,
וְאוֹר יָקָר זָרַח לָנוּ.
הקהל: פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
החזן: מַלְּאוּ גְּבִיעֲכֶם יַיִן,
וְשִׁלְּחוּ מָנוֹת לְאַיִן:
וּרְאֵה עַיִן בְּעַיִן,
בְּשׁוּב ה’ אִתָּנוּ.
החזן והקהל : פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ,
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.