ראש השנה

ראש השנה

“רוּש הָשׁוֹנו”, “ֹטַזַ-סָאל”

 

כידוע, ראש השנה פותח את השנה היהודית ונחגג בא’ ובב’ בתשרי. בכל תפוצות ישראל נהוגות ביום זה תפילות ארוכות בבתי הכנסת, שמיעת שופר, אכילת סימנים, תשליך ומנהגים נוספים.

 

אצל יהודי הקווקז נחשב ראש השנה בעיקר כהכנה ליום הקדוש בשנה – יום הכיפורים, וכזמן בקשת סליחה

ומחילה, אך לא סימן את תחילת השנה היהודית. תחילת השנה צוינה, לעומת זאת, בחודש ניסן – החודש השביעי בשנה. (המקור קרוב לוודאי נלקח מהפסוק: “החודש הזה לכם ראש חודשים…”)

 

לאחר המאה ה-19 חלו תמורות רבות במצבה הרוחני של הקהילה הקווקזית. הקידמה החלה להגיע אט אט להרי הקווקז ואלה נפתחו למבקרים. כך נחשפו היהודים ההרריים להנהגות שונות אשר לא שמעו עליהם קודם. לעתים קרובות ראו מנהיגי העדה לנכון לאמץ את המנהגים החדשים, תוך שינוי המנהגים הקודמים שנהגו עד אז.

 

כך לדוגמא השתנתה התפיסה לגבי מהות ראש השנה, והפך גם אצל יהודי הקווקז ליום תחילת השנה היהודית, לצד משמעותו המסורתית כהכנה ליום הכיפורים.

 

מנהג נוסף שהיה נפוץ בתחילת המאה ה-19 שאת הכפרות נותנים בערב ראש השנה, ולא כשאר קהילות ישראל בערב יום הכיפורים. האב והבן היו עוסקים במצווה, ונתנו לעניים את עופות הכפרה “נְדּוֹבוֹ”. מאוחר יותר נהגו הכפרות כמו כולם, בעשרת ימי תשובה.

 

ההכנות הרבות לראש השנה כללו עבודות ניקיון, שחיטה, בישול לימי החג והרכבת מגש הסימנים, היטהרות הגברים במקווה טהרה, ועוד…

 

המאכלים שנהגו לבשל לראש השנה, היו משותפים למועדים אחרים שנחוגו בקהילה ההררית: “אוֹש יֵפְּרַגִ’י” – אורז לבן מוגש עם צלחת ממולאים עטופים בכרוב ברוטב חמוץ. “חוֹיָא גּוּשְט” – פשטידת עוף עם בצל מאודה וביצים ומרק “אֵשְכֶּנָא” – מרק בשר ותפוחי אדמה עשיר בטבעות בצל, שמיר וכוסברה קצוצה.

 

צלחת הסימנים הורכבה ממינים שונים של ירקות ופירות, עליהם ברכו את השנה החדשה בשני לילות יום טוב.

 

רימון

גרגרי הרימון הוצאו מהפרי ונאספו לקעריות קטנות. כל סועד לקח לעצמו כמה כפות גרגירים ובירך: “יהי רצון מלפניך… שנהיה מלאים מצוות כרימון”.

גזר

הגזר הוגש מבושל ומומתק בסוכר או בדבש, עליו בירכו “יהי רצון מלפניך… שיגזרו עלינו גזרות טובות” (הכוונה הייתה גם לגזרות שמים וגם לגזרות השלטונות…).

 

ראש של דג או כבש

במקומות מסוימים הונח הראש ללא בישול ורק הסתכלו עליו בעת הברכה, ואילו היו אחרים שבישלו את אחד המינים וחילקו מעט לכל סועד בשביל הברכה. ברכתו “יהי רצון מלפניך… שנהיה לראש ולא לזנב”.

 

קרא

דלעת מבושלת וממותקת בדבש או בסוכר, עליה נאמר: “יהי רצון מלפניך… שיקראו לפניך זכויותינו”.

 

תפוח בדבש

רבעי תפוח (מכל צבע) טרי או מבושל בסוכר – “בּוּג’וּמְבּוּ” וטבול בדבש, עליו ברכו: “יהי רצון מלפניך… שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש”.

 

רוביא/לוביא

שעועית ירוקה מבושלת ללא סוכר, עליה ברכו “יהי רצון מלפניך…שירבו זכויותינו ותלבבנו”.

 

וכן מיני סימנים נוספים אשר שמם מורה על פעולתם. כמאמר הגמרא “סימנא מילתא” – הסימן והבקשה שמבקשים עליו מסמלים את העתיד להתרחש במשך כל השנה. סימנים אלו הוספו כיד הדמיון הטובה על בני המשפחה, כאשר הפועל משמש למהות  הברכה: “יסתלקו”, “ייתמו”, “יכרתו”, והסיומת “…אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”.

 

סלק

הירק עצמו מבושל וחתוך לרבעים או רק העלים.

ברכתו: “יהי רצון מלפניך… שיסתלקו אויבנו

ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”.

 

כרתי

מין סוג של בצל עם גבעולים לבנים ארוכים. הכרתי

בושל עד להתרככות במים ונחתך לרצועות עבות. עליו אמרו “יהי רצון מלפניך… שיכרתו אויבנו

ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”.

 

תמר

הוגש כפרי יבש או טרי בצבע צהוב עליו אמרו “יהי רצון מלפניך… שייתמו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”.

 

לאחר שברכו על הסימנים ערכו את השולחן לסעודת

החג. בני הקהילה נהגו שלא לאכול חמוצים ומלוחים

כל ימי החג לסימן מתוק בשנה החדשה.

 

ביום המחרת הלכו הגברים לתפילה. העליות ותקיעת השופר נמכרו כולן לקהל והכסף ניתן תרומה לבית הכנסת לצורכי השנה. לתקיעת השופר הנשים כולן היו מגיעות ומברכות במעמד את בני ביתן לרפואה, לשידוך, לברכה ולגאולה פרטית וכללית לעם ישראל.

 

אדם כי יפגוש את רעהו אומר לו “מועדים לשמחה” וזה משיב “חגים וזמנים לששון”.

 

נהגו שלא לישון עד חצות היום שאז נעשה המשפט

לכל יושבי הארץ, ונגזר באותה עת מה יהא על האדם באותה שנה. אם מזלו יאיר לו אם לאו. ולכן טוב להישאר ערים שיתעורר מזלו כל השנה.

 

לאחר תפילת מנחה הלכו הגברים לנהר מבורך בדגה ל”תשליך”, בו התפללו לה’ שימחל חטאתם. הגברים

היו הופכים ומנערים את כיסי הבגדים כאילו

זורקים לנָהָר את עוונותיהם כמאמר הכתוב:

“ותשליך במצולות ים כל חטאתם”…

 

בליל יום טוב שני נעשתה סעודה נוספת ובירכו על סימני החג כביום האתמול.

 

כל ימי החג עברו על היהודים ההרריים בשמחה של מצווה ובברכות ה”טַזַ סָאל”- שנה טובה. בצאת החג הבדיל הרב על היין בבית הכנסת ובירך את הקהל ב”כתיבה וחתימה טובה”.

 

פיוטי רבי אלישע הקטן בן שמואל לראש השנה

 

רבי אלישע הקטן בן שמואל היה רב יהודי הררי שהתגורר בדז’והות קאטה במאה ה-18. הפיוט שלפנינו מיוחס לו, כמו גם הפיוטים ליום הכיפורים כפי שיופיעו בהמשך.

ספרים רבים ומגילות של בני הקהילה בדז’והות קאטה הועלו באש בעת פרעות המוסלמים. מעטים נותרו בדרך נס, ופזמון זה הוא אחד מהם. הפיוט הינו מתוך אוסף כתבים עתיקים שרכש רבי חנוכה ממשפחת מישאילוב.

 

 

אַתָּה עֶלְיוֹן. בְּרוּם חֶבְיוֹן. מְקוֹם כִּסֵּא יְקַר גָדְלָךְ:

מְקוֹר חַיִּים. הַשָּׁמַיִם. וְהָאָרֶץ. הֲדֹם רַגְלָךְ:

וּמַלְאָכִים, נִמְלָכִים. לְשַׁבֵּחַ. קְצָת פָּעֳלָךְ:

וְאֵיךְ יוּכַל. אֱנוֹשׁ סָכָל. אֲשֶׁר נִבְעָר. לְהוֹדוֹת לָךְ:

בְּרַעְיוֹנָיו. וְהֶגְיוֹנָיו, אַשְׁרֵי הָאִישׁ. אֲשֶׁר הָלַךְ:

בְּתוֹרָתִי וּמִצְווֹתַי. שֶׁנָּתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם:

לְאֻמֶּיךָ. וְעַמֶּיךָ. הַנִּקְרָאִים סְגֻלָּתֶךָ:

בְּכָל רוּחָם. כְּפִי כֹּחָם. מְחַוִּים אֶת תְּהִלָּתֶךָ:

כְּמוֹ נֶחְפַּר. בְּלֵב נִשְׁבָּר. מְקַוִּים אֶת סְלִיחָתֶךָ:

תְּפִלָּתָם. וְשַׁוְעָתָם. תְּקַבֵּל נָא בְּחֶמְלָתֶךָ:

וּבַשֵּׂר נָא. בְּקוֹל רִנָּה. לְצֹאן יָדְךָ וּמַרְעִיתֶךָ:

שֶׁתְּזִינֵהוּ. וְתַלְבִּינוֹ. כְּמוֹ שֶׁלֶג חֲטָאֵיכֶם:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם:

יְדִיד אֵל. בְּיִשְׂרָאֵל. אֲשֶׁר רָאוּ גְּבוּרָתוֹ:

הִפִּיל קָשֶׁה. בְּיַד מֹשֶׁה. נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ:

וּפַחְדּוֹ. יַגִּידוּ. בְּקוֹל זֶמֶר. תְּהִלָּתוֹ:

שָׁמַע לָכֵן. עַתָּה גַּם כֵּן. תְּחִנָּתוֹ וְצַעֲקָתוֹ:

וְהַרְגִּיעֵם. וְהוֹשִׁיעֵם. וְתִבְנֶה בֵּית תְּפִלָּתוֹ:

וְגַם אֶתְבַּע. וְאָז יַבַּע. אֲקַבֵּץ אֶת שְׁבוּתְכֶם:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם:

שְׁעֵה לְקוֹלִי. וּמִלּוּלִי. אַתָּה אֵלִי. וְזָכְרֵנִי:

מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ. אֶל עַבְדֶּךָ. פְּנֵה אֵלַי. וְחָנֵּנִי:

בְּעֵת אַפְּךָ תְּיַסֵּר. אַךְ בְּמִשְׁפָּט. פֶּן תַּמְעִיטֵנִי:

וְגַם תִּמְחֹל. זְמַן תִּשְׁקֹל. אֶת חַטֹּאותַי. אִם תְּדִינֵנִי:

וְעֵת תֶּאֱסֹף. נֶפֶשׁ תִּכְסֹף. לְגַן עֲדָנְךָ תְּבִיאֵנִי:

שֶּׁגָּזַרְתָּ. וְאָמַרְתָּ. אַאֲרִיךְ שָׁם שְׁנוֹתֵיכֶם:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם:

הֲדַר כִּסֵּא. הַמִּתְנַשֵּׂא. חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְאוֹפַנִּים:

קְדֻשַּׁת אֵל בְּיִשְׂרָאֵל. יְשַׁלְּשׁוּ בְּרֹב אוֹנִים:

טְבוּלֵי אוּר. נְהַר דִי נוּר. צְבָא מָרוֹם וְעֶלְיוֹנִים:

נְעִימֹותָיו. וּזְמִירוֹתָיו. יְצַפְצְפוּ בְּנִגּוּנִים:

אַיֵּה מְקוֹם. כְּבוֹד אָיֹם. בְּקוֹל רַעַשׁ מְצֻיָּנִים:

שׁוֹאֲלִים. לְיִשְׂרָאֵל. מַה שֶּׁפָּעַל אֱלֹקֵיכֶם:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם: