שבת

“שׁוֹבּוֹת”

יהודי ההרים נהגו לפאר את שולחן השבת, לענג את היום הקדוש במטעמים ולהנעים את השהות המשותפת של בני המשפחה המורחבת. זו כללה בדרך כלל את ראש המשפחה המבוגר, הסבתא-האם, הבנים והבנות הנשואים והנכדים.

כבר מאמצע השבוע נעשו ההכנות לשבת הממשמשת ובאה. השוחטים עמדו הכן על הבשר והעופות ושחטו את הכמות הנצרכת לבני הקהילה. תורים ארוכים השתרכו בחצר בית הכנסת כאשר הנשים והבנות שעמדו שם וחיכו לתורן. השוחט היה שוקל את הכמות המבוקשת וצורר אותה בשקיות אטומות. פעמים שהכיר השוחט במשפחתה של האישה וידע כי חסרי יכולת הם וההוצאה הכספית לקניות השבת כבדה עליהם. אז היה פוטר השוחט את האישה באומרו כי ידבר בעניין התשלום עם ראש המשפחה ואל לה לדאוג. כך השתלבה גם מצוות הצדקה בהכנות לצורכי השבת.

מבית הכנסת, כשסלי הבשר בידיהן, הגיעו הנשים אל הבית. שם הוכנו מבעוד מועד כלים להכשרת הבשר: קערות נחושת גדולות, קרשי עץ מנוקבים להשהיית הבשר, מלח גס ודלי מים נקיים. תחילה חתכו את הבשר לנתחים הרצויים, אחר שטפוהו היטב והשרוהו בקערות במשך כחצי שעה. לאחר מכן נמלח הבשר היטב מכל צידיו והונח על קרשי העץ המנוקבים בכדי שיזוב דמו. כשעה היה מונח הבשר על הקרשים ומיד אחר כך נשטף שוב שלוש פעמים. הבשר המוכשר נארז בשקיות בהתאם לצרכי המשפחה. את הכמות המיועדת לשבת המתקרבת שמרו בצד, ואילו את השאר הניחו במרתף הקריר להמשך השבוע.

ביום חמישי נפנו בנות הבית לניקיון. השטיחים הרבים שכיסו את הרצפה ואת הקירות מורקו היטב במים וחומץ שהחיה את צבעם הססגוני. המצעים והכיסויים הוחלפו בנקיים. הכלים המיוחדים לשבת צוחצחו ועמדו הכן על השולחן, שלבש מפה לבנה חגיגית. עד לשעות הערב המאוחרות עמלו הנשים, ובלילה פרשו לישון, אוגרות כוח לשבת הקרבה.

יום שישי הגיע והבישולים המסורתיים לסעודת ליל שבת, שכללה מנות דג ובשר, החלו במלוא הקצב:

מנת הדג, ה"בּוּגְ’לַמָא", הוכנה לרוב מדג סַזַן, קרפיון

או קוּטוּם. הדג בושל בסיר רחב עם כמות רבה של בצל מאודה חתוך לרצועות דקות. על מנות הדג פוזרו פירות  "עֵלוּ" חמוצים, אשר העניקו לתבשיל חמצמצות טעימה. הדג נאכל עם הלחם שנאפה ביום שישי. ללחם הקווקזי שנאפה לכבוד שבת קודש צורה אובאלית או עגולה. עליו פוזר שומשום, קצח, ופרג.

למנה הבשרית הכינו לרוב שני סוגי תבשילים: "יֵפְּרַגִ’י" – בשר טחון מתובל בכוסברה, נענע, בצל ושום קצוצים, אשר נעטף בכרוב לבן. הקציצות – "גּוּלָא" הושמו בצפיפות בסיר עמוק. הרוטב חמצמץ, אף הוא מפרי ה"עֵלוּ", מילא את הסיר עד שפתו.

ה"יֵפְּרַגִ’י" הוגש לצד "אוֹשׁ" – אורז לבן מסונן. כל  סועד קיבל שתי צלחות: צלחת אורז גדושה ולצידה קערית עם שני קציצות "גּוּלָא" ומרק "יֵפְּרַגִ’י".

כתוספת למנה הבשרית הכינה בעלת הבית  "חוֹיָא-גּוּשְׁט" – פשטידת עוף עם בצל מאודה וביצים. הפשטידה נחתכה לריבועים והוגשה במרכז השולחן.

סלטים לא נהגה עקרת הבית הקווקזית להכין. עם זאת, פטור בלי כלום אי אפשר. מיטב תוצרת הגינה הייתה נערמת על השולחן בצלחות עמוקות: עגבניות שלמות, מלפפונים טריים בקליפתם, מלפפונים חמוצים תוצרת בית, צנוניות קטנות וכבושים אחרים. ירקות עליים גם הם היו חביבים על בני הבית והוגשו לצד צלחת הירקות. צרורות  כוסברה –"קִישְׁנִישׁ", חסה, בצל ירוק, ו"רֵיהַן" – בזיליקום.

בעוד עקרות הבית עסוקות במטבח, היו הגברים עסוקים איש איש בעסקיו. כאשר הגיע חצות היום, סגרו אלה את חנויותיהם על בריח, מסיימים עיסוקיהם ופונים אל בית המרחץ לרחוץ את גופם בחמין.

לקראת השקיעה היה הבית מוכן וערוך לשבת. שמש בית הכנסת – "גּוֹבּוֹאִי נִימָאז" היה עובר מבית לבית כששקים גדולים בידיו. עקרת הבית המוכנה לביקורו הייתה מוציאה מהמטבח לחם, ביצים, דגים מעושנים וירקות. אלו יחולקו בין הנזקקים שבעיר.

הנשים הדליקו נרות וישבו לנוח על השטיחים הנקיים, מעבירות חוויות עד לבוא הגברים מהתפילה. הגברים היו יוצאים לבתי הכנסת לבושים במלבושם המסורתי. את כלי הנשק שפיארו אותם תמיד, השאירו הפעם בביתם, בבחינת: “כל המשמר את השבת – השבת משמרתו”.

(המנהג לשאת כלי נשק נהג בקרב בני הקהילה היהודית מאז ומעולם. הסיבה למנהג הייתה התגוננות מפורעים אשר חמדו את רכושם, וכלי הנשק היוו הרתעה לחומסים. גם במקרים של רצח, חלילה, דמם של קרוביהם היה חשוב מאוד וגאולת הדם הייתה נוהג נפוץ. המוסלמים כיבדו ויראו מבני הקהילה המאומנת היטב בשימוש בכלי הנשק.

בימים ההם – תחילת המאה ה-19 ועד זמן היציאה מקווקז והעלייה לארץ ישראל – הייתה זו תופעה ייחודית לחלוטין; לא ידוע על אף קהילה יהודית ברחבי העולם שבניה נשאו באופן קבוע וגורף נשק למטרות התגוננות. הייתה זו סביבת החיים ההררית וקשיי התקשורת עם השכנים שהכתיבו את השימוש בנשק אצל יהודי הקווקז.

מעניין לציין שעד לאמצע המאה ה-19 נהגו יהודי ההרים

להכניס את כלי נשקם לבית הכנסת בימי החול, מלבד הרב שהיה פורק אותם בכניסה. לאחר שחבל הקווקז נפתח

ונעשה יעד פופולארי לביקורים, נחרדו יהודים ממוצא אשכנזי ואחרים שביקרו באזור ממראה כלי המלחמה

בבית ה’ ודיברו על ליבם להימנע מנוהג פסול זה. בעקבות זאת נאסרה הכניסה לבתי התפילה לחגורים בכלי נשק).

לבית הכנסת נכנסו היהודים כשלרגליהם גרביים בלבד. הם עמדו עומדים ללא זיע במהלך התפילה על הרצפה המכוסה שטיחים. קולו של החזן נשמע בעברית כבדה ללא ניגון, כאשר בני הקהילה מקפידים לענות "אמן". מי שנזקק לומר "קדיש" לעילוי נשמת יקיריו חיכה לאישור החזן וַאֲמָרוֹ יחד עם כולם.

התפילה מתוך סידור לא הייתה נהוגה מאחר שהידיעה בשפה העברית היו מועטת מאוד. לעיתים רק הרב וזקנים נוספים מכל בני הקהילה דיברו בה.

בסיום התפילה נפנו הגברים לביתם לערוך קידוש וסעודה. בזמן זה החלה פתאום המולה ברחובות. נערות לבושות בגדי שבת הסתובבו בין הבתים כשבידיהן מגשים גדולים, עטופים בבד נקי. מה עשו הנערות מחוץ לביתן בזמן שהכול התכנסו לביתם לקראת סעודת השבת?

במנהג יפה אחזו בני הקהילה: כל משפחה הייתה לוקחת מהתבשיל שהכינה ומחליפה עם שכניה. כך מספר יהודי הררי על המנהג: “עני ואביון אנוכי, ואשתי רק מאכל אחד הכינה לסעודת השבת ויש ממנו הרבה מאוד. ובכדי שלא אתבייש – עוברים כולם ומחליפים את מנותיהם עם מעשה ידי שכניהם.

וכך יוצא כי אני, שהיה בביתי רק סוג אוכל אחד, מגיע לסעודה ושולחני עמוס במנות רבות ומגוונות, ומה גם שאיני מתבייש, כי גם את שולחן שכני מעשה ידי אשתי מפאר”…

לאחר שחולקו והוחלפו המנות, ישבו סוף סוף בני המשפחה לקדש את השבת ולהתענג עליה.

הסעודה נמשכה זמן רב, כשלאחריה הוגשו לשולחן ספלי תה, "מֵרוֹבּוֹ" – ריבה מתוקה, פירות ופיצוחים. בחצות לילה עלו בני הבית על יצועם בברכת “שבת שלום”.

בבוקר יום השבת שמו כולם – גברים ונשים – את פעמיהם לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה. בבית הכנסת לא היה מקום מיוחד לנשים. אלו הצטופפו בכניסה, מחכות בדומיה לספר התורה.

העליות ניתנו למי שנדבו ליבו בתרומה למקום הקדוש, או לפי בחירת הרב. מעמד הוצאת ספר התורה היה מרגש וקדוש. הנשים התקבצו יותר וצבאו על הכניסה. מי שכובד בנשיאת הספר עבר בקהל, כשכולם נושקים לפרוכת בחרדת קודש.

ובהגיע תור הנשים…

בכיות, ברכות ותפילות נשמעו לעבר הספר. מטפחות משי יפיפיות נכרכו על כתר התורה, מוענקות במתנה לצורך רפואה וישועה. נושא ספר התורה ידע כי אם לא ימשיך בדרכו יעמוד שם עוד זמן רב. לאחר כמה דקות היה מהנהן בראשו לעבר הנשים כאומר “ה’ ישמע את תפילותיכן” ופונה לעבר בימת השליח ציבור.

בשעת הגבהת ספר התורה, היה המנהג ששני מתפללים אוחזים משני צידי ספר התורה. בראות הקהל את הספר, היו שולחים ידיהם לכיוונו ואומרים בקול “שלום עליך ספר תורה, תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”.

קריאת התורה וההפטרה נאמרה על ידי מי שבאותו שבוע היה אבל על יקירו. בסיום הקריאה הוחזר הספר למקומו והמתפללים פנו איש איש לביתו לסעודת הבוקר. בכל שעות היום היו יושבים בני הקהילה בחיק משפחתם מתענגים על המגדנות שהוכנו לכבוד השבת.

בערבו של יום, עם צאת הכוכבים, הבדיל הרב על כוס ההבדלה בבית הכנסת ובירך את הציבור ב “שבוע טוב”.

במקומות מסוימים נהגה עקרת הבית להכין בצאת השבת “חינקל אינג’ר” – קוביות בצק משולבות במרק רותח עשיר בשום מטוגן. לצד צלחת ה”אינג’ר” הונחה קערית חומץ עם שום כתוש להשבחת התבשיל (shamailov-Mikdash, 2000).