מורשת עתיקה וייחודית קיימת ליהודי ההרים אך רוב העדויות הפיזיות לקיומה נבזזו על ידי פורעים שעשו בם שמות, בהעדר סמכות מגנה מצד השליטים במשך הזמנים. כיום ניתן למצוא בכפרים קטנים ובפינות נידחות שאינן מיושבות ממצאים שהשתמרו ושיני הזמן לא נגסו בהם, כגון: מצבות עתיקות יומין הכתובות בעברית, שרידי בתי כנסיות ומקוואות, תפילין מעובדות בטכנולוגיות פרימיטיביות וכן סממנים הקשורים לחגי ישראל, כמו: שופרות ששימשו לסליחות ולימים הנוראים, חנוכיות עשויות נחושת ומתכות שונות, כלים מיוחדים לטחינת החרוסת בפסח, מגילות בודדות וגווילי ספרי תורה – כל אלה מעידים על חיים יהודיים ששגשגו בעבר בקהילה העתיקה.

עם כל הבדידות שאפיינה את יהודי הקווקז בשל ניתוקם משאר הקהילות היהודיות, לא נשתכחה מהם המסורת. מאב לבן הועברה הגחלת באדיקות לבל תכבה. רבני הקהילה היו יוצאים ללמוד תורה בערי רוסיה בעודם צעירים, וכשנעשו מופלגים בתורה וביראת שמיים, שימשו כאבות רוחניים בערים ובכפרים. הם הנחילו לעדה את ערכיה האיתנים: חשיבות התורה וקיום המצוות; גידרו ובצרו את הטעון חיזוק, והיו לאוזן קשבת בכל קושי בחיי היהודים.

מנהגים נהגו כדינים ממש ונעשו בשמחה. חגים

וצומות נשמרו על ידי צעירים ומבוגרים כאחד,

כדוגמת ה"סוּרוּנִי”- צום תשעה באב, שעד היום נושא חשיבות רבה בקרב בני הקהילה ובמהלכו הם עולים

לקברי קרוביהם, מבקשים את סליחתם ומתפללים.

קשר זה מעיד על אחד המאפיינים החזקים של בני הקהילה – הכבוד לגדולים ולמבוגרים.

בשנים האחרונות,

לאחר פטירתם של רבני הקהילה, מי בשיבה טובה ומי על ידי פשיטות הקומוניסטים, נותרו הללו ללא רועה שינהיגם, וכך הלכה היהדות ודעכה.

כיום אנו עדים לתחייה מחודשת במצבה הרוחני של הקהילה.

בתי כנסיות מפוארים שנפתחים בסייעתא דשמיא וממומנים על ידי בני קהילה בעלי רגש עז לקדושה. ספרי תורה רבים הנתרמים על ידם ממלאים את ארונות הקודש בארץ הקודש ומחוצה לה. בהעדר כתבי יד

תורניים קיים חשש כי עברה של יהדות מפוארת שכזו תישכח. מאמצים כבירים נעשים כדי לשמרה ולהעלותה  על הכתב, למען יידע הצעיר כי נשען הוא על גזע עתיר שורשים, על מסורת ארוכה שהוא חלק ממשי ממנה;