פסח
”נִיסוֹנוּ”
בי”ד בניסן חוגגים ישראל בכל התפוצות את חג הפסח. גם בקרב בני הקהילה ההררית בקווקז נשמר החג באדיקות גדולה. זהו החג היחיד שההכנות אליו החלו זמן רב לפני שחל. הכנות אלו דרשו את עזרת בני המשפחה למגדול ועד קטן.
בליל החג, כשהכול נקי ומוכן, היה ראש המשפחה יושב ליד השולחן כשלצידו מסבים אשתו, ילדיו וכל משפחתו
הענפה, מוכנים לקריאת ההגדה.
עקרת הבית יושבת ומביטה בשמחה במסובים נזכרת
בימים העמוסים שקדמו לחג. עוד בחודשי החורף הארוכים, כאשר קרה אוחזת בחוץ ואיש אינו יוצא אלא לצורך חשוב, הייתה שוררת בכל בית תכונה במתכונת חורפית. עקרות הבית החרוצות היו יושבות ותופרות את צרכי החג הממשמש ובא: וילונות חדשים לחלונות הבית, מצעים ססגוניים לכרים ולמזרונים, בגדים נאים לראש המשפחה ולילדים – לכבד את החג במלבוש נאה. המהדרות היו יושבות עם בנותיהן ליד הנול ואורגות שטיחים חדשים לרצפת הבית.
לאחר פורים היו מתחילים במרץ בניקוי הבית והכלים. הנשים מירקו היטב כל פינה בבית. הגברים סיידו את קירות הבית בסיד תכלת (שנפוץ יותר בדאגסטאן) חגיגי ונקי. הגג נאטם מחדש מפני הגשמים, ולאחר שמתייבש עוברות רוב המלאכות ונעשות עליו: ייבוש השטיחים שנשטפו מחמץ ומאבק, אוורור הכריות ושמיכות הצמר בשמש החמימה. נשים שהגדילו לעשות בניקיונות הבית. פרמו את כל הכריות והשמיכות המלאות בנוצות, שטפו, ייבשו והכניסו שוב לציפיות חדשות שתפרו מראש…
העבודה נעשתה בשמחה רבה. מילה של טרוניה לא נשמעה מפי הנשים היגעות, שראו בימים אלה הזדמנות לחידוש הבית ולניקיו ממסד עד טפחות. הגברים לא ישבו בחיבוק ידיים. מלאכה רבה מוטלת עליהם, כשהגדולה מכולם – אפיית מצות מצווה.
מר”ח ניסן קצרו את החיטים ושמרו אותם בכלים נקיים הרחק מחמץ ומים. מנהג היה בכמה מקהילות קווקז, שיצאו הנשים ללקוט את השיבולים לאפיית ה "גּוֹג’וֹל" – מצות, כמו רות המואבייה שלקטה שיבולים בשדה בועז. מי שלא הספיקה תבואתו, קנה משכניו המוסלמים שהעלו במחיר.
לקראת האפייה התאגדו כחמישה עשר גברים זריזים ויראי שמיים, כשלכל אחד מהם תפקיד מוגדר מראש. יום לפני מלאכת האפייה ישבו לבדוק את החיטים מתולעים ומרטיבות. אלה נטחנו סמוך לאפייה. המים נשאבו לילה לפני האפייה לתוך חביות גדולות, חתומות היטב, לבל ייכנסו חרקים או שאריות חמץ. חדר גדול הוכשר לאפיית המצות. פלטות גדולות ונקיות הונחו על רגלי השולחן; אלה ישמשו לשטיחת הבצק למצה.
הבוקר הגיע. הגברים כולם השכימו קום לתפילה במניין. ניקו היטב את ידיהם, לבשו סינרי בד ותפסו מקומות סביב השולחן הארוך. כל אחד מהם קיבל מערוך במידה קטנה מהרגיל, כדי להבדילו משאר כלי החמץ.
משניתן האות, הודיע האחראי על השעה. מרגע זה ועד שיעברו ח”י רגעים – שמונה עשרה דקות, כל הבצק חייב להיעשות למצות אפויות עגולות ויפות.
בפינה ניפה אחד את הקמח. ממרחק, לידו, מדד השני מים לכלי ושפך אל קערת הקמח ברגע שקיבל הוראה לעשות זאת. בחור אחר אחז בקערה והחל ללוש את הבצק בזריזות. הוא אסף בידו את הקמח מדפנות הקערה וערבה היטב במים. כשהבצק נאסף לכדור אחיד, פנה לגרד את הבצק מידו, כאשר בחור אחר מוריד את הבצק לשולחן וחותכו לרצועות דקות. כל אחד מן הגברים קיבל חתיכת בצק והחל מרדדה במרץ. בחור אחר עם כלי חירור בידו עבר בין עיגולי הבצק וחורר אותם הלוך ושוב. במקומות מסוימים בקווקז נהגו לחורר את המצה בצורת מגן דוד. תוך כדי העשייה עבר נער צעיר בין הגברים העסוקים והזכיר להם לומר “לשם מצת מצווה” עם כל פעולה בבצק.
עיגולי הבצק נלקחו לתנור לבנים שעמד בסמוך, שארובתו מיתמרת מחוץ לחדר. ה"תֵּנוּ", "תֵּנְדּוּר" – תנור חדש נבנה במיוחד לצורך אפיית המצות לאחר מכן השתמשו בו לאפיית הלחם בימות החול.
מוט ארוך מעץ שימש את האחראי על התנור. על המוט הונחו עיגולי הבצק כשהם משתפלים מטה משני הצדדים. האופה הכניס את המוט לתנור הלוהט ואחר כך הורידו בעדינות, כאשר צד אחד של הבצק הונח על רצפת התנור גלגל האופה את המוט עד שחציה השני של המצה שוטח גם הוא. האופה מסר את המוט לבחור אחר וזה העמיס על המוט עיגולי בצק נוספים.
ברגע שנגמרה מכסת הבצק החלו לקרצף במרץ את משטחי העבודה. המערוכים גורדו בעזרת סכין, לוחות השולחן נוקו אף הם, קערת הבצק הודחה היטב משאריות הבצק וכל הכלים ששמשו לאפייה עברו בדיקה.
משסיימו את מלאכת הניקיון ניתן האות בשנית, ושוב החלה הספירה לאחור עם השעון. הקמח נשפך לקערה הנקייה, המים בתורם וקערת בצק נוספת עשתה את דרכה לידי הגברים הממתינים ליד השולחן…
בינתיים נעשו המצות בתנור. האופה הוציאן אחת אחת באמצעות מרדה והעבירן לבודק לראות שהמצה אפויה כל צרכה. אם כן – הונחה בעדינות בצד. אחר כך יארזו אותה, וכל אחד מהמשתתפים ייקח את הכמות הנדרשת לביתו לחג.
עדויות שונות מספרות על מקומן של הנשים, שלא נעדר באפיית המצות. במקומות אלה לקחו עקרות הבית את מלאכת האפייה על שכמן. עם זאת, ברוב הקהילות העבודה הייתה מוטלת על הגברים.
בזמנים מאוחרים יותר הכינו כמות גדולה מלכתחילה למכירה ולשימוש אישי. היו מקומות שבהם בית הכנסת המקומי בפיקוח רב הקהילה היה אחראי על האפייה והמכירה לכולם.
בדאגסטאן נפוץ השימוש במצות מארץ ישראל שהגיעו דרך שד”רים לקווקז. ברבות הזמן אסר המשטר הקומוניסטי על התקשרות עם יהודים מחוץ לברית המועצות, ובני הקהילה ביקשו שלא ישלחו אליהם עוד מצות.
הקהילה היהודית שישבה בסָאָבּוּנְצִ’י שליד באקו שיחדה בשנת 1969 את השוטרים שיתנו להם לאפות ללא הפרעה. אחת המשפחות שם השיגה מכשיר רידוד מיוחד מאחד המפעלים, ניקתה אותו היטב והכשירה חדר שלם לאפייה. כל משפחה הגיעה עם בצק ורידדה במכשיר. מספר שניות ארכה המלאכה ובסופה כל הבצק רודד לעיגולים יפים. אחר כך
חוררו עם גלגלי שיניים של שעון ישן את המצה ואפו בתנור…
בט”ו בבוקר שרפו או זרקו לנהר את ה"חַמִיס" – חמץ.
ברגע בו נשלח החמץ לביעור החלו הנשים בבישולים לחג ובעריכת קערת הסדר.
מי שידו השיגה – קנה כלים חדשים לפסח, אבל רובם הכשירו את כלי החמץ שברשותם. היו נותנים את הכלים ל"גָ’אלָאיְצִ’י"- הצובעים. הם ציפו את כלי הברזל והנחושת בחומר מיוחד – "מיס" שצבע בשכבה לבנה את הכלי וביטל את החמץ בטעם. לאחר מכן ניקו היטב את הכלים והגעילו אותם בתהליך ה"הָגְ’עַלָה"- הגעלה: הכניסו לתנור בוער
אבנים גדולות עד שהיו אדומות ולוהטות, והניחו אותן בסיר של מים רותחים. כשהמים בעבעו, הכניסו לתוכו את הכלים הזקוקים להגעלה, הוציאו ושטפו במים קרים.
הפרדה ברורה הייתה בין כלים ששימשו לבשר לבין כלי האורז: "רַזְג’וּ" – סיר האורז ו"אָשְפַּלוּ" – מסננת.
לקערת הסדר הכינו "חַסוּרוּת"- חרוסת טעימה במיוחד עשויה מאגוזים, "שַעבַּלוּט" – ערמונים, תפוחי עץ ירוקים ויין. למרור לקחו "קֵסְנִי-בּוֹרוֹכוֹ" – ירק אדמה חריף.
לזרוע לקחו שוק מבשר כבש שהיה מקובל מאוד לאוכלו גם ביום יום מפאת מחירו הזול. ביצים וחתיכות כרפס לכל המשתתפים הונחו בכמה צלחות על השולחן.
לסעודת החג הכינו "אֵשְכֶּנָא", "יַגִ’ינִי" – מרק בשר ותפוחי אדמה עשיר בבצל פרוס ובירקות עליים קצוצים דק, מאכל מסורתי שלא נעדר מהשולחן, וכמובן מטעמי חג – "אוֹש יֵפְּרַגִ’י", "דּוּלְמָא", ו"חוֹיָא גּוּשְט". אם הזדמן פרי או מאכל מארץ ישראל לשולחן הסדר, הייתה שמחת בני הבית רבה יותר.
בכל ימות החג הקפידו לאכול אוכל כשר לפסח שלא היה במבחר גדול, שכן בני הקהילה ההררית נזהרו מאוד מחמץ ודומיו. מלבד אורז לא נאכלו קטניות אחרים. פירות יבשים,
גרעינים, גבינות וחלב שלא נחלב על ידם לא נאכלו כל ימות החג. יהודי קווקז נזהרו מכל מאכל ששמו מזכיר חמץ, כמו: חומוס וחמוצים שנאסרו אף הם באכילה.
את שולחן הסדר ערכו על הרצפה המחופה בשטיחים, כאשר כל המסובים יושבים יחדיו. נוהג זה של ישיבה על הארץ בסעודות חגיגיות היה נפוץ עד לא מזמן.
ראש המשפחה קרא את ההגדה בעברית בלילה הראשון ובתרגום לטאטית בלילה השני כדי שיובן על ידי המסובים.
שתיית ארבע כוסות נהגה בדרך כלל רק אצל בעל הבית ובניו הגדולים ואילו הנשים לא שתו. על אכילת כזית מצה לא הקפידו כולם, עד לידיעות בנושא ממבקרים במקום.
בכמה מן המקומות בקווקז החביאו את האפיקומן כמנהג והמוצא קיבל את מבוקשו ובלבד שיחזיר את האפיקומן.
בקהילות אחרות כמו באזרבייג’אן החביאו ביצה מבושלת עטופה בבד מאחורי גבו של הצעיר בילדים. מי שמצא, זכה לאכול את הביצה ביום המחרת…
"פֵּיְילָה אֶלִיוֹהוּ" – כוס של אליהו הנביא, מלאה ביין, הייתה מונחת על שולחן הסדר ברוב המקומות.
במהלך הסדר הראו בני הקהילה השתוקקות גדולה לגאולה השלמה העתידה לבוא, בה יגאלו הם ובניהם מתוך הרי הקווקז ויזכו להתאחד עם אחיהם מכל העולם בארץ ישראל. כדי להמחיש את הגעגועים העזים לארץ הקדושה, המחיזו במשפחות אחדות הצגה מבדרת ומרגשת כאחד, כפי שמעידים זקני הקהילה:
דפיקות בדלת קוטעות את סיפורי יציאת מצרים…
“מי שם?” קורא ראש המשפחה לעבר לדלת.
“עברי אנוכי”, עולה קול מהדלת. “מארץ ישראל באתי, תנו לי להיכנס ולסעוד עמכם את סעודת החג, כי עייף ותשוש אני מהדרך הארוכה”.
“ומי יאמין לך כי אמת דיברת ויהודי אתה?” שואלים כולם.
“ציצית יש לי”, אומר הבחור. “ראשי גלוח ופאות מעטרות את לחיי” מוסיף הצעיר.
אך הנוכחים בחדר עדיין מסרבים להאמין: “זו אינה הוכחה מספקת. כל אחד יכול לשים ציצית, לגלח ראשו ולהתעטר בפאות. ובכלל, האם לא ידעת כי פסח היום? ולמה איחרת?”
“הדרך ארוכה הייתה ובחזקת סכנה והיה עליי להסתתר מהגויים שארבו לי בדרכי, וגם זאת תדעו, כי נימול אנוכי…" הצעיר דוחף את הדלת, ואל החדר נכנס בחור צעיר לבוש בלויי סחבות, אבק מכסה את נעליו ותרמיל קטן על כתפו.
כאשר רואים אותו המסובים, הם קמים אליו ממקומותיהם, מחבקים ומנשקים אותו ומקיפים אותו בשאלות על ארץ הצבי: איך נראית הארץ הטובה? מה מצב אחיהם השוכנים שם? הבחור משיב כי שלום לארץ וכי היא יפה וטובה עד למאוד. דרישת שלום פרוסה אליהם מהיושבים בה וחכמיה מבשרים להם ישועות ונחמות. עוד הוא מוסיף ומנחם אותם בדבר הגאולה הקרבה. הציבור שומע ותחי נפשו. הם מושיבים את היהודי לשולחן, כשבת צחוק מרחפת על פניהם…
במהלך הסדר (וכן במשך החג) הרבו ב"מַעַנִי" – שירי חג וגאולה. פעמים שהביאו "מַעַנִיכוֹ" – משורר, זמר שהנעים לבני הבית בקולו ובשיריו.
בסיום הסדר פנו כולם לבתיהם לשנת לילה בברכת: “יהי רצון שיבוא משיח בן דוד, וה’ יקבץ פזורינו כאשר עשה מקדם לאבותינו”.
ימי החג וחול המועד עוברים בשמחה ובביקורים הדדיים בין המשפחות והידידים. משחקי הילדים סבבו סביב האגוזים שחולקו במשורה. הטובים מביניהם שהיטיבו לקלוע שיחקו במשחקים שבהם המנצח מקבל את האגוזים הפזורים: היו מצמידים טס נחושת עגול סמוך לקיר והילדים עמדו כולם מרחוק וזורקים כל אחד בתורו אגוז על הלוח. מי שבמהלך הזריקה פגע באגוזים של השאר שהיו פזורים על הרצפה, אסף לעצמו את הכול. במשחק אחר עמדו כולם מרחוק וזרקו אגוז לעבר הקיר. מי שזרק הכי קרוב לקיר – אסף את הכול.
ביום “אסרו חג” בו חוגגות עדות המזרח את חג ה”מימונה”, היו חוגגים יהודי קווקז את ה”גּוֹבְגִיל”, “גּוֹבְלֵאִי” – חג האמונה. טיולים היו נערכים במרחבים הפתוחים, בעיירות,
בחורשות ובנחלים זכר ליציאת מצרים. יום זה הוקדש לשידוכים בקרב בני הקהילה. נערות צעירות שכמעט לא יצאו מהבית טיילו בחוץ עם בני משפחתן, מאפשרות לאימהות לבחורים שהגיעו לפרקם לבחון את הליכותיהן.
בערבו של יום, אם הוטבה נערה בעיניה, שכנעה האם את הבחור המיועד כי נמצאה לו כלה כלילת המעלות ועליו לסמוך על אמו המבקשת את טובתו. ברוב המקרים, כמה ימים לאחר מכן, והמהדרים כבר באותו היום, פנו הורי הבחור לבית הכלה בהצעת השידוך… גם כאן באה לידי ביטוי משמעות החג גאולת הפרט והכלל.
רבי אברהם בן חנוכה מזרחי
אחיינו ותלמידו של רבי אליהו בן מישאיל – רב גדול ומפורסם בדֶּרְבֶּנְט, אשר בבוא העת ירש את מקומו. גם הוא כדודו התכתב בעניינים שונים עם רבי ישראל מרוז’ין. לאחר מות דודו הגדול ב-1848, רצה ר’ אברהם לקבל את ברכת רבו לפני שעולה על כס הרבנות, אך בהגיעו לסאדיגורה נודע לו כי רבי ישראל מרוז’ין הלך לעולמו. ר’ אברהם שב לקהילתו, אך לא ארכו הימים והוא נפטר בלי שהותיר את חותמו לדורות הבאים, מלבד שיר שחיבר לכבוד חג הפסח והושר מידי שנה בליל הסדר.
פזמון לפסח
בראש כל בית אות משמו של המחבר “אברם חנכה” בתוספת האותיות ב’, מ’. הכוונה ככל הנראה ל"בן מזרחי".
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל, פָּקוֹד תִּפְקֹד דַּל שׁוֹאֵל.
לֵךְ וְהַגֵּד לַשַּׂר הַגּוֹאֵל, גְּאַל בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
בָּא צִיר לְזִקְנֵי עֲדָתֵנוּ, לְבַשֵּׂר מְהֵרָה גְּאֻלָּתֵנוּ.
הֵשִׁיב פַּרְעֹה לֹא יָדַעְנוּ, אֶת אֲדֹנָ-י וְיִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
רַהַב חָשַׁב רֹב צְדָדִים, קְנוֹת אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים.
אָמְרוּ נֵלֵךְ וְנַכְחִידֵם, לֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
מַלְכִּי שָׁמַע נַאֲקוֹתָיו, וַיִּזְכֹּר אֶת בְּרִיתוֹ.
אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבוֹתָיו, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
חִזֵּק עֶשֶׂר מַכּוֹתָיו, עַל עַם מִצְרַיִם אוֹיְבָיו.
וְהוֹצִיא אֶת אוֹהֲבָיו, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
נִסְמְנוּ בִּדְצַ”ךְ וַעֲדַ”שׁ, בְּאַחַ”ב מַכּוֹת קֻדַּשׁ.
כְּמוֹ מִתְקָן אֲשֶׁר יוּדַשׁ, לְשׂוֹנְאֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
כַּמָּה עַל הַיָּם מַעֲלוֹת, חָמֵשׁ הָחְמַשׁ כְּפוּלוֹת.
אֲשֶׁר יָשִׁיר יוֹנְקִים וְעוּלוֹת, מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
הַמִּצְרִים גַּם בַּחֲצֶרְכֶם, הֻכּוּ כְּרוֹכְבֵי סוּסֵיהֶם.
אֲדֹנָ-י נִלְחַם לָהֶם, עַל אוֹדוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
בְּנֵי אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, זִכְרוּ נִסִּים מְחֻדָּשִׁים.
עַל כֵּן פֶּסַח הוּא לְשֵׁם, אֲדֹנָ-י אֱלוֹהֵ-י יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.
מִזְרָח יוֹבָב יוֹשֵׁב וּבָצְרָה, יָבִיא אַדְמוֹנִי בִּבְשׂוֹרָה.
לֵישֵׁב אֶל הַשַּׁעְרָה, לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.
אֲדוֹן עוֹלָם שְׁלַח גּוֹאֵל.