שבועות

”אָסַלְטָה”

ב-ו’ סיוון חוגגים בכל קהילות ישראל את חג מתן תורה. גם בקהילות קווקז נחוג חג השבועות בשמחה על קבלת התורה במדבר. מנהגי חג שונים שנחוגו במרוצת הזמן מגלים חיבור

עמוק ורוחני לתורת ישראל, אפילו כאשר לא ידעו בני הקהילה כיצד לחגוג את המועד.

בתחילת המאה ה-19 היה חג השבועות בעיקר חג שסימל את התבואה המבורכת ואת עונת הקציר שהגיעה לאחר החורף הארוך. בתקופה שבין פסח לשבועות היו זקני הקהילה אוספים מעשר תבואה מכל הקהל. בחג השבועות היו מטפסים על הר גבוה ומניחים שם את המעשרות כאשר שאר בני הקהילה מלווים אותם, שרים שירים ומדליקים מדורות ונרות. כמות קטנה של חיטה מיבול אותה שנה נזרק למדורות. וקטעים מתוך הכתובים הוקראו בזמן זה. מועד זה נחוג במשך יום אחד בלבד (ללא יום טוב שני של גלויות).

בסוף המאה ה-19 הוכר החג יותר ויותר כחג מתן תורה. בבתי הכנסת התאספו יהודים ולמדו יחד תורה. החג נחוג במשך יומיים כשכל תוכנו נסוב סביב מתן תורה והוא מלא וגדוש בלימוד ובשיח בכתובים ובמצוות.

במאה ה-20 נחוג חג השבועות כמו בכל קהילות ישראל: אכילת מאכלי חלב ודבש, קריאת מגילת רות, קישוט הבית בפרחים ובירק וכו’.

לתפילת ערבית של ערב החג הלכו הגברים והבנים לתפילה  בבית הכנסת והנשים הדליקו נרות יום טוב. גם בבוקר התפללו הגברים בבית הכנסת וקראו מגילת רות.

סעודות החג כללו תפריט עשיר, חלקו חלבי כנהוג. במקומות מסוימים בקווקז אכלו בסעודת ליל החג מאכלי חלב, ולמחרת מאכלי בשר.

מאכלי החלב: "אֹושׁ גַ’טוּגִ’י" – אורז לבן חם שעליו מזגו יוגורט צונן, שמנת או אשל ואכלו יחד.

עם האורז אכלו תוספות רבות. "פּוֹחְלִי"- שעועית ירוקה. מאודה עם בצל. יש שהוסיפו גם ביצים, כעין פשטידה. "סְפּוֹנוֹח" – עלי תרד מבושלים, כמו ה"פּוֹחְלִי".

גם דגים – "בּוּגְ’לַמָא גָ’ִאי" – לא נעדרו מן השולחן. בדרך כלל השתמשו ב"סַזַן" או ב"קוּטוּם" מבושל בסיר עם הרבה בצל פרוס לרצועות דקות. על התבשיל הניחו "אַלוּצָ’א" – מין אפרסק קטן שהוסיף חמצמצות לתבשיל. דגים יבשים, שנאכלו לרוב על ידי בני הקהילה ההררית, הוגשו בצורתם היבשה. דגים אלה היו מונחים אחר כבוד במחסן הבית ששימש לאחסון כבושים, ריבות, ומעדנים אחרים שהוכנו בכמות רבה בימות החמה ונשמרו שם. עקרת הבית נקבה חור בעינו של הדג, דרכו העבירה חוט ותלתה אותו לייבוש ארוך. כשרצו לאוכלו, חתכו אותו לפרוסות עבות ואידו במים, או הניחו את הדג היבש על האורז החם וזה התרכך מאדיו.

מאפי בצק עשירים הוכנו אף הם לחג: "פָאדִי" – בצק ממים וקמח ללא שמרים. יש שמכניסים לתוכו גם אבקת סודה לשתייה לריכוך. את ה"פָאדִי" פותחים לעלים ועליהם מורחים ביצה ושומשום ואופים בטאבון חם. ה"פָאדִי" נאכל כמו שהוא וגם במילויים שונים. "פָאדִי שִׁירִי" – מתוק. "פָאדִי לוֹגָ’אנִי" – עם גבינה בולגרית – "פֵּנִי".

מאכלי הבשר היו "דּוּשׁ פָּרָא" – כיסני בצק ממולאים בשר. בנאלצ’יק הכינו "פִּירָשְׁקִי" – כיסני בצק מטוגנים  בגרסה גדולה יותר ולא בכיסונים אישיים. את ה"פִּירָשְׁקִי" אפו בתנור.

נהגו לשפוך מים בחצרות ועל גגות הבתים – "רוּשׁ נוֹבִי" לסימן שפע, וכן כסמל לתורה שנמשלה למים המחיים.